היא ישבה שם מולי, מהוססת. ראיתי שהיא רוצה לדבר, אבל משהו עוד עצר אותה.
מזגתי לנו 2 ספלי תה וחיכיתי.
המבוכה עמדה באוויר, אני כבר מכירה אותה, אבל ידעתי שלאט לאט זה יקרה...
היא נשמה נשימה עמוקה והתחילה, כמעט בלי לעצור- כאילו מפחדת שאם תעצור, תתחרט, תקום ותצא מהקליניקה.
היא סיפרה לי שפתאום, אחרי 22 שנות נישואין התאהבה, בגבר שהוא לא בעלה.
שהיא לא האמינה שזה קורה לה ואם הייתי מספרת לה על זה לפני שנה, הייתה צוחקת לי בפרצוף. מתגלגלת מצחוק.
אבל הנה... זה קרה.
זה תפס אותה לא מוכנה, שונה כל כך מכל מה שהכירה, בכנות? שונה ממה שרצתה להכיר.
מה היא ביקשה בסה"כ? חיים שלווים ואוהבים עם בן זוגה.
אבל כשהלב שלה התחיל לפעום במהירות כשעבר לידה במסדרון, כשהפרפרים התחילו לרחף לה בבטן וכשהבינה בפעם הראשונה שזה קורה גם אצלו, הכל השתנה.
היום הם חיים במערכת יחסים פתוחה כבר מעל לחצי שנה, בהסתרה.
להיות בארון... מתסכל כל כך. היא מרגישה שכל הזמן היא בודקת מעבר לכתף, חוששת שמישהו יבין, יגלה, למרות שהיא זהירה כל כך. שהילדים יגלו שההורים שלהם יוצאים עם בני זוג נוספים, שבימים שהם מתראים עם בני הזוג הנוספים מישהו יזהה ויבין ו.... כל כך הרבה דאגות.
הקשבתי לה, היא דיברה כמעט שעתיים בלי להפסיק.
שאלות, מחשבות, חששות.
כמה לא פשוט לחיות ככה.
כשהיא יצאה חשבתי לעצמי איזו זכות להיות בשבילה, בשבילן.
לתת למישהי שזקוקה למקום לפרוק, לכתף לבכות עליה. פשוט להיות, להקשיב ולהגיד לה: "את בסדר. יהיה בסדר. תמצאו את הדרך שלכם ואיזה מזל שאתם ביחד בזה."
אז היום רציתי רק להגיד לך: אם גם את צריכה מישהי לדבר איתה, תדעי שאני כאן.
אם אתם בארון או יצאתם עם הזוגיות שלכם בכנות החוצה, אם אתם במערכת פתוחה כבר שנים או רק בתחילת הדרך.
בסופו של דבר, כולנו פשוט צריכות מישהי לדבר איתה....
